<h1>ספר התרומות שער ד' חלק ז'</h1>
<h2>דף צב.</h2>
יש לבאר ולפרש אם ראובן לוה משמעון ומכר כל שדותיו ליהודה ויהודה מכרן, כולן או מקצתן לזבולון, מה דינו. דע כי שמעון נסתלק מעל הלוקח הראשון שהיה יהודה ויש לו לתבוע לזבולון כל חובו, שהרי הוא מוצא עכשו בידו של זבולון כל קרקעותיו של ראובן הלוה שלו, ואם יש כאן בינונית גובה מבינונית שלו, ואם הוא עדית בלבד גובה מעידית, ואם הוא זבורית מגבה לו זבורית. אבל אם הלוקח ראשון שהיה יהודה לא מכר אותן קרקעות לזבולון אלא מכר מקצתן לזבולון והניח מקצתן לפניו, הרי יד בעל חוב על העליונה, רצה גובה מלוקח ראשון רצה גובה מלוקח שני, והני מילי דיכול לגבות משני, בזמן שלקח הלוקח שני בינונית ונשתייר אצל הראשון עדית או זבורית, ואז ידו על העליונה, אם רצה נוטל משני שהרי קרקע הראוי לו דהיינו בינונית בידו מוצאה, ואם רצה נוטל מלוקח ראשון זבורית, ואין יכול לדחותו אצל לוקח שני, וגם אין כח בידו של שני לדחותו אצל ראשון.
וכתוב בספר המקח אם רוצה נוטל העידית והזבורית מיד לוקח ראשון. ופירוש דבריו או עדית או זבורית, כלומר, אם נשתיירה לו ללוקח ראשון עדית בלבד נוטל עדית ואם נשתיירה לו עדית וזבורית או זבורית בלבד נוטל זבורית. וכן מה שכתב אלא מגבהו עדית, בששייר עדית בלבד קאמר, ולאשמועינן שנוטל בעידית הוא מזכיר כן. וכן פר"ש ז"ל שגובה מן הראשון מן הזבורית. אבל אם שניהם שוים, וכיצד כגון שמכר בינונית ושייר בינונית לפניו, או שהיה כל מה שלקח לוקח ראשון עדית ומכר מקצתו והניח מקצתו לפניו, או שהיה הכל זיבורית ומכר מקצתו ושייר מקצתו, או שלקח לוקח שני מן הלוקח ראשון עדית וזיבורית ונשתייר אצל הלוקח ראשון בינונית, בכל אלו גובה חובו מן הלוקח ראשון ואינו יכול לגבות משני, דמצי טעין לוקח שני כיון שהנחתי בינונית כמו כן לראשון, הנחתי לך מקום לגבות ממנו, וכן בכולם, אחר שהן שוין השני עם הראשון, כי לעולם אין לו לגבות משני אלא כשלקח קרקע של בינונית ולא הניח לראשון בינונית, אבל כשהן שוין בקרקעות השני והראשון, לא גבי משני כלל. וכן אם לקח עידית וזבורית, כיון שנשתייר בידו של לוקח ראשון בינונית, הרי זה נפטר השני מן המלוה, שיכול לומר לו לפיכך טרחתי וקניתי קרקע שלא היה ראוי לגביית חובך. אבל הלוקח הראשון לעולם לא ינצל מן המלוה בשום צד וענין כל זמן שישתייר בידו כלום ממה שקנה מיד (המלוה) [הלוה], דלגבי דידיה לעולם יד [המלוה] על העליונה, שאם רצה להניח השני ולגבות ממנו הכל הרי זה עושה. והאי דינא דכתיבנא ילפינן לה מההיא דגרסינן בב"ק פרק ראשון [ח' ע"ב] אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן, רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל עידית וזבורית אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך, ובינונית נמי לא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכותה אבל שייר בינונית דכותה אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כדרך שתקנו בלוקח ראשון כך תקנו בלוקח שני. וכן מצאתי גירסא זו בספר מקח וממכר [שער כ"ז]. ואית ספרי דלא גרסי ואזדא רבא לטעמיה. וזה שפסקנו דהיכא דזבן בינונית ללוקח שני, עליה דידיה הדר אי בעי בע"ח, ויניח לוקח ראשון אם לא נשתייר בינונית בידו של ראשון, בהא קאמרי רבוותא דדוקא כשמכרן הלווה ללוקח ראשון כל שדותיו בבת אחת, אבל בזה אחר זה ולקח זיבורית באחרונה, לא מצי למגבי בע"ח מבינונית דזבן לוקח שני, דזיבורית דאיתיה גבי לוקח ראשון משתעבדא ליה, דבעידנא דזבן בינונית לוקח ראשון, זבורית הוה ליה בת חורין, ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, וכיון דלוקח ראשון אית ליה [רשותא] לאגבויי זבורית, לוקח שני נמי מדחי ליה לזבורית דלוקח ראשון, דהוה דיניה גביה, והכין מסתבר.
